החלטה בתיק ת"א 37528-10-10

לפני בקשת התובע להורות על העברת תיק זה לבית משפט השלום בחיפה.

התובע הגיש תביעה זו בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות תאונת עבודה מיום 6.10.2008 ופרש את סכום הנזק הכללי כעולה על תחום סמכותו של בית משפט השלום. אלא שלדבריו, לאחר שעיין בתיק ובחוות דעת המומחים הרפואיים, נחה דעתו שמקומו של התיק, על פי שווי התובענה, בבית משפט השלום. לפיכך הגיש בקשה זו להעברת התביעה לבית משפט השלום.

הנתבעת 2  ציינה בתגובתה כי היא מותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט. הנתבעת 1, שהיא גם הצד השלישי, התנגדה מצדה לבקשה הן בשל השלב המתקדם בו נמצא התיק והן מחמת היותה מנוגדת לדין. בהקשר זה הפנתה להלכה שסוכמה ברע"א 6132/09 עיריית טירת הכרמל נ' כלל (14.10.2009).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הפסיקה הרלוונטית, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה פסוקה מקדמת דנא היא כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש על-ידי התובע ביום הגשת התביעה. שאלת סמכותו של בית המשפט אינה מוכרעת על-פי בדיקת מהותו של הסכסוך אלא על-פי הסעד שאותו מבקש התובע בכתב התביעה. (ראו, לדוגמא: ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה; רע"א 48388 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812).

ברע"א 60/03 רובין נ' אפלבוים, פ"ד נז(3) 475 קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי אינו רשאי להעביר תובענה לבית משפט השלום, לאחר שתוקן כתב התביעה, באופן שהסכום הנתבע נמצא מתחת לתקרת סכום התביעות שבסמכות בית משפט השלום, וכלהלן:

"הסמכות העניינית נקבעת ברגיל לפי הסעד המבוקש בכתב-התביעה ביום הגשת התביעה, עם זאת נקבע חריג לכלל זה ברע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ (להלן - פרשת ספקטור [1]). באותו עניין נפסק כי משתוקן כתב-התביעה באופן שהסעד הכספי הנדרש בו חדל מלהיות בגדר הסמכות העניינית של בית-משפט השלום, שהיה מוסמך לדון בתביעה ביום הגשתה, יעביר בית-משפט זה את הדיון בתביעה לבית-המשפט המחוזי. בשורה של פסקי-דין שיצאו מלפני בית-המשפט המחוזי (למשל: בר"ע (חי') 1310/02 חג'בי נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ [2]; בש"א (חי') 15903/01 מנור נ' רצקין [3]), הובעה ההשקפה כי יש להחיל כלל זה גם במקרה ההפוך, לאמור - במקרה שבו תוקן כתב-תביעה שהוגש לבית-המשפט המחוזי באופן שהסכום הנתבע המתוקן נמצא מתחת לתקרת סכום התביעות שבסמכות בית-משפט השלום. כך הוא המקרה בענייננו, ונראה כי בית-משפט קמא הניח גם הוא כאמור. אין הדבר כך.

הילכת ספקטור [1] אינה חלה "במהופך". היא אינה חלה על סוג המקרים נושא בקשה זו. הכלל הבסיסי לא שונה על-ידי הילכת ספקטור [1], ולפיו כאמור נקבעת הסמכות ביום הגשת התביעה. הילכת ספקטור [1] לא ביטלה כלל זה, כי אם קבעה לו חריג. החריג הינו פועל יוצא של הקושי הנוצר, עת מתקן בית-משפט השלום את סכום כתב-התביעה באופן המוציא את התביעה מגדר סמכותו.

בבסיס כללי הסמכות העניינית מצויה ההנחה בדבר קיומו של קשר בין כהונת השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה (מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה ומעשה [4], בעמ' 281). על נכונותה של הנחה זו ניתן לחלוק, אך מכל מקום, ביסוד קביעת התקרה לתביעות כספיות שהוכפפו לסמכות בית-משפט השלום ניצבת התפיסה שלפיה תביעות בגין סכומים גבוהים יותר ראוי שתידונה בבית-המשפט המחוזי. כיוון שכך, משהוציא בית-משפט השלום את התובענה מגדר סמכותו בעת שהתיר לתקן את סכום התביעה, על הדיון לעבור לבית-המשפט המחוזי. זהו הגיונה של הילכת ספקטור [1].      

ההפך אינו נכון. במקרה שבית-המשפט המחוזי מתקן כתב-תביעה באופן שסכום התביעה פוחת אל מתחת לתקרת סמכות בית-משפט השלום, אין מתקיים הקושי האמור עד שניתן להותיר בבית-המשפט המחוזי תביעות שהסכום הנתבע בהן נמוך יותר. בשל כך העברתו של תיק מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום נעדרת הצדקה מהותית, והמניע האפשרי היחיד לה הוא האינטרס של המערכת במניעת יצירת עומס-יתר בבית-המשפט המחוזי. אולם בהעברתה של תובענה מבית-משפט אחד אל רעהו, אחרי שכבר החל בה הדיון, כרוכות עלויות מערכת לא מבוטלות. עלויות שכאלה כרוכות גם בעצם הדיון בבקשה להעברה. בעלויות אלה אין תוחלת בשל היעדר חשש מפני השלכות המשך הדיון בבית-המשפט המחוזי. והתוצאה היא: בית-המשפט המחוזי אינו רשאי להעביר את הדיון לבית-משפט השלום - גם לאחר שתוקן סכום התביעה .        
[ההדגשות אינן במקור - א.ט].

כעולה מן המקובץ, בחינת שאלת הסמכות העניינית בנסיבות המקרה דידן, תעשה על-פי הסעדים להם עתר התובע בכתב תביעתו, הא ותו לא. די בכך שהסעד הנתבע על-פי סכומו בכתב התביעה בא בגדר הסמכות העניינית של בית משפט זה, ואין בהערכה נמוכה יותר של היקף הפיצוי הצפוי כדי לגרוע מסמכותו זו.          

יתרה מכך, צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי העברת התיק לבית משפט השלום בשלב מתקדם זה של ההליכים, קרוב לשלוש שנים מאז הוגשה התביעה, אף אינו עולה בקנה אחד עם אינטרס היעילות. בתיק דנן כבר התקיימו שישה קדמי משפט, הוגשו חוות דעת של מומחים רפואיים והתובע הגיש תצהירי עדות ראשית לענין נסיבות אירוע התאונה. בהמשך, הועלתה בפני הצדדים הצעת פשרה על בסיס תחשיבי נזק שהוגשו על-ידם, שלאחריה אף נקבעה ישיבת הוכחות. זמן מה לאחר מכן בוטלה ישיבת ההוכחות הואיל והתובע חזר מטענתו כי מדובר בתאונת דרכים. או אז תוקן כתב התביעה והתיק עבר לפסים של תיק נזיקי רגיל. דומני כי בנסיבות אלה, העברתו של התיק מבית משפט זה לבית משפט השלום אף נעדרת הצדקה מהותית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"ג, 03 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.